לפני כשנה הגיעה אלי לאה (שם בדוי) לאבחון בעקבות קשיי למידה.
נערה נאה, שקטה ומסודרת שמעוניינת בטיפול בכדי לשפר את ציוניה שהיו בינוניים.
במפגש הראשון הבחנתי בחוסר יכולתה לשבת זמן ממושך ללא תזוזה. הדבר הצביע על כך, שלאה אינה יכולה להיות קשובה אלי ומרוכזת, מפני שישנו דבר שגורם לה לאי-שקט גופני.
לשאלתי, מה היא תחושתה הגופנית בישיבה ממושכת הנדרשת בשיחתנו, תשובתה הייתה פשוטה וברורה: "קשה לי לשמור את עצמי יציבה בישיבה."
תשובה כה ישירה ומדויקת יכולה לבוא מפי נערה בוגרת, בעלת מודעות גופנית בשלה ויכולת להביע את עצמה.
קושי דומה נצפה גם בעמידה. לאה לא היתה מסוגלת לעמוד על שתי רגליה ולשמור על יציבות. היא העבירה את משקל גופה מרגל לרגל או נשענה על כל חפץ שנמצא קרוב אליה.
בבדיקת שאלון עם פרטיה האישיים של לאה, צוין שהיא נמנעת מגלגולים, היפוכים, טלטולי ראש וגוף, מפני שבזמן תנועה סיבובית מופיעות בחילות, הקאות וסחרחורות.
לתיאור המקרה המלא...

יונתן בן 9 הגיע לטיפול בעקבות בעיות בהתנהגות, כך ההורים הגדירו את הבעיה.
לילד קשה להיות מוכן בזמן הנדרש. הקושי קיים בעיקר בשעות הבוקר. אם לא מזרזים אותו הוא עלול לאחר לבי"ס.
בחזרה מהלימודים הוא מתעכב בדרך ומגיע הביתה באיחור של שעות לא מעטות, בזמן שאימו מחפשת אותו בדאגה רבה.
האמא מרגישה כשוטרת, מחלקת פקודות, מביאה ומחזירה אותו מבי"ס ומכל חוג אשר אליו הוא שייך.
האבא הוא אדם תובעני וטוען שילד בגילו חייב להיות כבר עצמאי. האמא מאמינה שבכוח לא משיגים תוצאות.
הדבר הראשון והחשוב ביותר היה להבהיר להורים שאם יונתן מתנהג כך, זה לא בגלל "שבא לו", אלא מפני שקשה לו לארגן את עצמו למשימה הנדרשת.
לתיאור המקרה המלא...

גיל הגיע אלי לאבחון וטיפול בשל חוסר ביטחון, אשר מוביל לקשיי עצמאות ולצורך בלהיות תלותי.
גיל חווה טראומות קשות בחייו, גירושין של הוריו ומות האם.
הסבים, הם שמגדלים אותו ואת אחותו.
באבחון הוא גילה התעניינות במה שנעשה. עד אשר מסיבה קטנה אך חשובה בעיניו, הוא שינה את התנהגותו, נסגר וסירב לשתף פעולה.
במהלך הטיפולים הראשונים, כאב קטן ביד היה עבור גיל סיבה מספקת לתקשר ע"י אומללות, עם בכי בקולי קולות.
היה לי ברור שתופעות אלו נגרמו בכוונה.
לקחתי על עצמי לברר מדוע גיל בוחר לתקשר עם הסביבה דרך האומללות.
לתיאור המקרה המלא...