בקרב אחוז מסוים של האוכלוסיה, קיימת תסמונת שנקראת
רגישות-יתר למגע או
הגנת-יתר ממגע.
במצב כזה, מערכת העצבים המרכזית אינה מווסתת כראוי את עצמת התגובה לגירויי מגע.
לכן, לילדים עם תסמונת כזאת יש סף התמודדות נמוך עם גירויי מגע קל או עם גירויי מגע בלתי צפויים.
תחושות רבות של מגע גורמות להם להרגיש אי נוחות ולעיתים אף לחוות תחושת כאב.
תחושות כאלה גורמות להשקעת אנרגיה מוגברת בהגנה מפני ה"נזק", דבר שמפחית את יכולתם של הילדים להתרכז.
לעיתים, הם מנסים למצוא תנוחה נוחה יותר, דבר הגורם להם להרבות בתנועה.
ממחקר שנערך בקרב הורים לילדים בעלי לקויות למידה, תפקוד מוטורי נמוך ובעיות בתפקוד החברה,
נמצא כי תופעת הרתיעה ממגע הינה נפוצה.
הורים רבים דיווחו כי ילדים אלה בהיותם תינוקות הרבו לבכות כשבאו במגע עם שטיח מחוספס, עם אריג של בגד,
עם מירקם של אוכל, עם זקן של אבא, עם פיטמה, עם צעצוע ועוד.
רגישות-יתר למגע מכונה גם "הגנת יתר", מפני שהילד חייב להגן על עצמו מפני הצפה של גירויי מגע.
כאשר המערכת מוצפת, אין סינון של גירויים, המערכת אינה מאורגנת ומצב זה מקשה על הילד להתנהג בצורה נאותה.
אפשר להמשיל תופעה זאת לבריכה: בריכה מסוגלת לקלוט כמות מסויימת של מים.
מעבר לזה, המים מציפים אותה ונשפכים החוצה, ללא תועלת וללא בקרה.
מערכת המגע אצל הילד היא כמו בריכת מים. ה"בריכה" היא קטנה ומתמלאת מהר.
הוא מסוגל להתמודד עם כמות מסויימת ומוגבלת של גירויים (כמות שמשתנה, בהתאם לסוגי הגירויים) ומעבר לזה,
הוא נעשה חסר אונים. לעיתים, מערכת המגע מגיבה באופן מסוים לגירוי אחד ובאופן שונה לגירוי אחר.
לעיתים קרובות, כדי להגן על עצמו, מגלה האדם, באמצעות רגישות היתר שלו למגע, התנהגות הנראית מוגזמת.
הסיבה להתנהגות זאת היא, שהגירוי מפורש אצלו במוח בצורה מוגזמת.
אדם כזה מנסה שלא להיקלע למצבים בהם הוא יתקשה להתמודד בנוחיות. כמובן, בחלק גדול מהמקרים אותו אדם לא מודע לכך,
והוא "טובע" בים של גירויים.
אצל ילדי גן, רגישות יתר למגע מתבטאת בצורות רבות (תזכורת:
לא כל ילד בעל רגישות יתר למגע מגלה את כל סימני התופעה). מכיוון שילדים אלה משקיעים, באופן תמידי וללא הפסקה,
אנרגיה רבה בהגנה על עצמם, הם לעיתים קרובות מתקשים להתרכז. הדבר מוצא ביטוי במגוון של תופעות התנהגותיות:
פעילות יתר, מתיחות, קושי לשבת ולסיים פעילויות בהן התחילו, אימפולסיביות, שינויי פעולה רבים,
תנועתיות ללא מטרה, או להיפך: פאסיביות עד כדי אדישות, חוסר השתתפות פעילה בנעשה וצפייה פאסיבית מהצד.
כל זאת בגלל הקושי להתמודד עם מגע קל או בלתי צפוי. ישנם אף ילדים המגלים הימנעות ממגע בצורה קיצונית.
כך, הילד העומד בצד, כשהוא מקובע כולו, מעדיף בגדים ארוכים גם בקיץ, כדי להימנע משינויי מגע.
ילדים אלה הם גם אותם הילדים, שלעיתים קרובות אינם רוצים לתת ידיים במעגל, בוכים כשהם מתלכלכים,
צוחקים ואומרים ש"מדגדג לי" עוד לפני שנוגעים בהם. הם גם אלה השואלים "מתי נגמור?"
ומבקשים פעמים רבות ללכת לשירותים, על מנת לברוח ממצב שאינו נוח להם.
כיצד מתייחסים לילד הרגיש במיוחד למגע?
הכלל הראשון הוא: לכבד את רגשותיו ולהאמין שהוא חש חוסר נעימות עד כאב.
רצוי לתת לילד כזה לגעת בחומרים השונים בעצמו, כי הוא יודע היכן גבולותיו להתמודדות עם מגע.
הוא יכול להחליט לבד כמה זמן המגע נעים לו ומתי הוא רוצה להפסיקו.
מה עושים עם ילד שבכל זאת נמנע ממגע?
לילד כזה נותנים טיפול, אשר עוזר לו להרגיש טוב יותר עם עצמו ועם סביבתו, טיפול המביא אותו,
באופן מווסת והדרגתי, למגע עם חומרים, מירקמים ואנשים שונים. גם מצב זה מאופיין בהתנהגות בלתי מאורגנת,
אך כאן נובעת ההתנהגות מדיכוי-יתר של הגרוי התחושתי הנקלט ומחוסר תחושתיות (תת רגישות).
ילד עם בעיה כזאת עלול לא לשים לב כשהוא נפגע ונראה כאילו הוא מחפש גירויים מכאיבים.
ילדים מסוג זה מכונים לעיתים בגאווה על ידי הוריהם "גיבורים", אולם התנהגותם צריכה דווקא "להדליק נורה אדומה".
בגלל הסף הגבוה לכאב ובגלל שגבולות הגוף אינם ברורים, ילד כזה מחפש מגע. לעיתים,
הוא נוגע בעוצמה רבה בחפצים ובחברים. יתכן גם, שבגלל הקושי שלו, קשה לו לפתח יחסי חברות.
נוסף על כך, כאשר ילד עם בעיה כזאת כן מגיב לגירויים הנקלטים, הוא נוטה להגיב בצורה מוגזמת ונעשה לא שקט.
רגישות-יתר תחושתית
רגישות-יתר תחושתית היא תגובה שלילית לגירויים לא מזיקים, באמצעות אחת מהמערכות התחושתיות
(שמיעה, טעם, ריח וכו') או באמצעות כמה מהן. כתוצאה מכך,
ילדים שלהם רגישות מעין זו מגיבים בצורה מוגזמת לאירועים יום-יומיים. הם אף מפרשים גירויי תחושה
(של קול, אור, ריח וטעם וכן של מגע) כהפרעות או אפילו ככאבים.
מאפייני ילדים בעלי רגישות-יתר תחושתית מזכירים את מאפייניהם של הילדים בעלי רגישות-יתר למגע: פעילות-יתר,
דברנות, נטייה להסחת-הדעת וחוסר אירגון. ילד בעל רגישות-יתר לרעשים, למשל, מרגיש שאין ביכולתו לווסת רעשים.
הוא מתוסכל ולעיתים אף מתקשה להתרכז כשהוא שומע ברקע רעש כלשהו (צפירת אמבולנס למשל).
מערכת העצבים שלו מגורה וחשוב להרגיעה: לסגור חלון, לדבר אליו בקול שקט ורגוע וכדומה.
ילד בעל רגישות-יתר לריחות, תופס אף הוא את הגירוי באופן מוגזם. הוא מגיב בתוקפנות, בעקשנות,
באדישות או בהסתגרות לגירוי שהוא בלתי נסבל עבורו.
הוא מרגיש שליטה מועטה בסביבתו ומנסה לשלוט בה בכל דרך אפשרית.
ילדים בעלי רגישות-יתר תחושתית מתוארים לעיתים כבעלי בעיות רגשיות.
חשוב שהורים ומחנכים יבחינו בסימנים לרגישויות אלה,
עוד בטרם החרפת המצב או הווצרותם של קשיי התנהגות או בעיות רגשיות.
- חזרה לרשימת המאמרים -
